הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה, עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה. וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם, לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ, וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ. הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ. בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ וּבְנָפְלוֹ, וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ. אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב. וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי – מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו. וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, – אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ. אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת. כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד. וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד, וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.הנה תמו יום קרב וערבו ‏המלא זעקת מנוסה, ‏עת המלך נפל על חרבו ‏וגלבוע לבש תבוסה ‏ובארץ עד שחר קם ‏לא נדמו פרסות הרץ, ‏ונחירי רמכו בדם ‏מבשרים כי הקרב נחרץ. ‏ הנה תמו יום קרב וערבו, והמלך נפל על חרבו, ‏והמלך נפל על חרבו. ‏ בהבריק על הרים אור יום ‏בא הרץ אל מפתן אמו ובנופלו, ובנופלו לרגליה דום את רגליה כסה דמו. ‏ את רגליה כסה שני ‏ויהיה העפר שדה-קרב. ובדברה אליו: קומה, בני- ‏מני דמע חשכו עיניו . ‏ויספר לה יום קרב וערבו- איך המלך נפל על חרבו. איך המלך נפל על חרבו. ‏ אז אמרה לו לנער : דם את רגלי אמהות יכס, ‏אבל שבע ,יקום יקום העם, אם עלי אדמתו יובס. ‏ את המלך פקד הדין , ‏אך יורש לו יקום עד עת, כי עלי אדמתו השעין את חרבו שעליה מת. ‏ כה דברה וקולה הרעיד. ויהי כן ,וישמע דוד. ‏ויהי כן ,וישמע דוד .

ניצוח: יעל וגנר-אביטל