הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.
וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.
הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.
הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?
אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא,
במשעולים בין דגניה לכינרת,
עמדה עגלת חיי העמוסה.
והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת,
אני בניתי בית לשבתך,
את תרקמי בערב לי כותונת,
אני אנהג ביום את עגלתך.
הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר,
הוא נהג עגלות לשדה הרחב,
ואני לו כותונת הייתי רוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.
היו לילות, אני אותם זוכרת,
והוא את העצים בגן העיד,
את השבילים בין דגניה לכינרת,
כי רק אותי ישמור לו לתמיד.
היה הולך ושב אלי קודח,
היה נושא דמותי ממול פניו,
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב?
אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת,
בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו,
אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת,
כותונת של תכלת עם פרח זהב.
היו לילות, אני אותם זוכרת,
אני אותם עד סוף ימי אשא.
בסוף שנות השלושים הוקם בתל אביב תיאטרון סטירי קטן בשם "כל הרוחות". את השם הציע אברהם שלונסקי ונימק: כשישאלו אותי לאן אני הולך הערב, אגיד: "לכל הרוחות!"
מהתיאטרון הזה פנו ליעקב אורלנד ולמרדכי זעירא לכתוב רומנסות לתכניות התיאטרון – בשכר! העסק התעכב ונסחב, ויום לפני המועד שנקבע למסירת השיר נפגשו אורלנד וזעירא ב"מועדון המלצרים" אותו ניהל חצקל איש כסית. הם התחילו כמובן לשתות ושום דבר לא התקדם.
השעה כבר שתיים אחרי חצות, אין שיר ושניהם כבר היו רחוקים מלהיות "יבשים". אף על פי כן דחף אותם חצקל איש כסית לחדר מבודד במועדון, הביא להם לשולחן חצי ברווז ובקבוק קוניאק, ואמר להם כשהוא חצי ישן: "נו, לעבודה!"
לפנות בוקר היה השיר מוכן והראשונים שלמדו ושרו אותו היו המלצרים העייפים של המועדון, ששרו ומיהרו כל אחד הביתה לישון.
את השיר ב"כל הרוחות" שרה זמרת בשם שֶׁלִי שָׁרוֹנָה, והשיר נפוץ במהרה כאשר זמרות רבות צירפו אותו לרפרטואר שלהן, בהן: חנה קיפניס, חנה רובינא, לאה דגנית, יוספה שוקן, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין ואילנית. יעקב אורלנד אמר שזו שהִפְלִיאָה מכולן בביצוע הייתה אסתר עופרים שגם קראה לתקליטה הראשון בשם "היו לילות".
הביצוע של אסתר עופרים היה השיר הראשון שהיא שרה לבד כסולנית. חנוך חסון שהיה מנהל המחלקה למוסיקה עממית ברדיו והִרבה לפעול לחידוש שירים שנשכחו, שמע את הצמד
והתלהב מאד משירתה של אסתר עופרים. הוא החליט שהיא תשיר אותו לבד, ונקבעה הקלטה בבית הרופא. ביום ההקלטה הגיעו הנגנים, שמעון כהן עיבד את השיר לתזמורת שהייתה די גדולה, וכשהתחילו להקליט התחילה אסתר עופרים לבכות. היא כל כך התרגשה מהמילים הנפלאות של אורלנד ומהלחן הנפלא לא פחות של זעירא, עד שלא יכלה לעצור את הבכי.
אחרי קצת עידוד ותמיכה הוקלט השיר בהצלחה והקלטה זו נחשבת לביצוע היפה והטוב ביותר שיש לשיר הזה. מכאן דרך כוכבה של אסתר עופרים כזמרת ענקית.
על השימוש של אורלנד בצירוף "גבוה כזמר" מספר ד"ר אבשלום קור (שלחה ד"ר טלילה אלירם):
בימי תחיית העברית ניסו להדביק לג'ירפה את שמו של בעל החיים (שאיננו מזוהה) מן התורה: זמר! תמונתו של הג'ירפה הופיעה עם הכיתוב "זמר" בספרים ובעיתונים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
בעבודת הדוקטורט שלי על העברית בארץ ישראל תחת הכיבוש הביזנטי, ימי ראשית הפיוטים העבריים, מצאתי שראשון הפייטנים החורזים בעברית, יניי, סביב שנת 500 לספירה, בפיוט על הוולד ואיבריו, מדבר על הצניעות הנדרשת מן האדם ואומר: "חוטמו לנשום ולא לזמור". יש שם עוד ביטויי כפיפה והרמה. כלומר התינוק שלא יזמור את האף - הכוונה: שלא ירים את האף!
טלפנתי אל יעקב אורלנד, לביתו בחיפה (1986, תשמ"ו) ושאלתי:
"למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?"
אורלנד ענה מיד: "זה לא ג'ירפה" (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).
שאלתי: "הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1500 שנה, ששם 'זמר' - לשון רוממות?"
השיב לי: "לא. אינני מכיר."
שאלתי: "אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?"
השיב: "ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!"
הנה, כיוון המשורר יעקב אורלנד למה שהילך בארץ ישראל לפני 1500 שנה ושנרשם בפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בארץ ישראל הקדומה.
מספר המעבד אהרן שפי: "השיר מדבר אליי יותר מכל שיריו היפים של זעירא. התחברתי אליו יותר, כאשר שמעתי אותו בעיבודו הנפלא של שמעון כהן לתקליט ששמו כשם השיר, בשירתה של אסתר עופרים. פגישתי הראשונה עם מרדכי זעירא הייתה בשנות ה-40, כשעברתי ברח' החשמל בת"א. נחפרה שם תעלה עמוקה להנחת כבל כלשהו. החופרים היו פועלי חברת החשמל ולידם על המדרכה ניצב מנהל העבודה: שזוף, עם בלורית נישאת, לבוש במכנסיים קצרים וגרבי צמר גבוהים כנהוג אז. היה זה מרדכי זעירא. הוא התבדח עם העובדים ללא מחיצות של היררכיה, וכולם פרצו בצחוק רם. כך נותרה דמותו בזכרוני. כעבור שנים, היה מגיע עם זהבי, וולבה, סמבורסקי, נרדי שלם ואחרים, לכנס המקהלות של בתיה"ס שארגן עמירן-פוגצ'וב באולם "אוהל שם" בת"א. הם באו להאזין בגאווה (ובסקרנות?) לשיריהם המושרים בפי הילדים ולשיחת רעים אתנו המורים הצעירים."
הערה: העיבוד הוא הדגמת מחשב שהועברה אלינו בפורמט midi והומרה לפורמט mp3 לצורך האזנה נוחה באתר. לפרטים נוספים ניתן לפנות לאהרן שפי בכתובת ashefi@012.net.il.
פרטים נוספים
ביצוע: 
