מִקְּצוֹת הַגַּיְא בָּאָה אֵלַי, בָּאָה, בֵּרְכָה לְשָׁלוֹם; וַתֵּשֵׁב כָּכָה עַד אוֹר הַשַּׁחַר. אַחַר נֶעֶלְמָה כַּחֲלוֹם. לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי? אֲהוּבָתִי, בּוֹאִי אִתִּי, יַחַד נַעְפִּילָה הָרִים שָׁם יֵשׁ לִי כֶּרֶם, וַאֲנִי עוֹד טֶרֶם בָּצַרְתִּי עִנְבֵי בִּכּוּרִים. לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי? אַךְ בְּכַרְמִי הֶרֶס וּדְמִי בֵּיתִי – בֵּית שׁוּעָלִים. תָּמִים הָיִיתִי מַדּוּעַ קִוִּיתִי קִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי? דָּם עַל בִּגְדִּי טֹרַף הַגְּדִי וְשַׁכּוּלָה הִיא הָאֵם. אִמּוֹ גּוֹנַחַת בּוֹכָה מִתְיַפַּחַת מִי זֶה אוֹתָהּ יְנַחֵם? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי? יֶלֶד טִפֵּשׁ, אַל תִּתְיָאֵשׁ! דַּל וּמַצְחִיק הַמְּאֹרָע. הִיא מִשְׁתּוֹבֶבֶת, אוֹתְךָ הִיא אוֹהֶבֶת אֵלֶיךָ תָּשׁוּב בִּמְהֵרָה. לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי? לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי? מקצות הגיא באה אלי, באה, ברכה לשלום; ותשב ככה עד אור השחר. אחר נעלמה כחלום. למה, למה, למה עזבתיני? למה, למה, למה שכחתיני? אהובתי, בואי איתי, יחד נעפילה הרים שם יש לי כרם, ואני עוד טרם בצרתי ענבי ביכורים. למה, למה, למה עזבתיני? למה, למה, למה שכחתיני? אך בכרמי הרס ודמי ביתי – בית שועלים. תמים הייתי מדוע קיוויתי קיוויתי לעשות ענבים? למה, למה, למה עזבתיני? למה, למה, למה שכחתיני? דם על בגדי טורף הגדי ושכולה היא האם. אימו גונחת בוכה מתיפחת מי זה אותה ינחם? למה, למה, למה עזבתיני? למה, למה, למה שכחתיני? ילד טיפש, אל תתיאש! דל ומצחיק המאורע. היא משתובבת, אותך היא אוהבת אליך תשוב במהרה. למה, למה, למה עזבתיני? למה, למה, למה שכחתיני?