לֹא יֻצַּת הַלַּיְלָה זֶמֶר בַּנָּאוֹת
דֹּבֶר כִּבְשׂוֹתֵינוּ מִנִּי גִּיל שָׁבַת.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף, הִיא תַּרְקִיד בְּעֶצֶב,
הוֹ, לְבַת יִפְתָּח הִיא תַּרְקִיד נָאוֹת.
עוּרִי, עוּרִי, עוּרִי, עוֹד הַלַּיְלָה רַב!
צֶמֶר כִּבְשׂוֹתֵינוּ לָךְ יֶחֱרַד.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף מָוֶת לָן בַּקֶּצֶב,
הוֹ, לְבַת יִפְתָּח, הוֹ וָהוֹ לָעַד!
כְּבָר חָרַת הַלַּיְלָה עַל הָרֵי גִּלְעָד
כְּמוֹ בְּדַם כִּבְשׂוֹתֵינוּ גּוֹרָלֵךְ, הַבַּת.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף לֵב נָאוֹת מוֹחֶצֶת,
הוֹ, לְבַת יִפְתָּח, תַּן מִתַּן נָדַד!
אֵבֶל, אֵבֶל, אֵבֶל, לַיְלָה מַה תִּרְעַד –
אֵלֶם כִּבְשׂוֹתֵינוּ לֹא יִדֹּם לָעַד.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף לַמִּפְתָּן רוֹבֶצֶת,
הוֹ, לְבַת יִפְתָּח, הֶרָה, בְּנוֹת גִּלְעָד!