הקטן
גופן
הגדל
גופן
משאת נפשי (הלחן המוכר)
שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה עַד לִקְצוֹת שָׁמַיִם זִיו חַכְלִילִי הֻצַּק שָׁמָּה תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.   סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר, עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן בָּדָד, דּוּמָם יוֹשֵׁב לוֹ הַמְּשׁוֹרֵר. סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט הַס, קוֹל מַשַּׁק כָּנָף רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבַר יִגַּע גַּם כָּל עָנָף.   הִיא, חֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר, זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מַעְלָה תֶּחֱצֶה יָם הַתְּכֵלֶת. מַה נָּעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב! הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ? תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ.   רוּחַ נוֹאָשׁ יָשׁוּב יֶחִי יַחְשֹׁב רֹב מַחְשָׁבוֹת יִשְׁכַּח מֹרֶךְ, רִפְיוֹן גֵּווֹ יִשְׁאַף אַךְ נִשְׂגָּבוֹת. הָהּ, מִי יִתֵּן כַּנְפֵי יוֹנָה לִי, גַּם לִי תּוֹלֵעָה אוֹ כְּאָדָם לוּ רַק חָפְשִׁי אֵשֵׁב אוֹ אֵצֵאָה.   אָז אָעוּפָה, אֶסַּע קֵדְמָה שָׁם שָׁר, מֵת הַלֵּוִי שָׁם עַל שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי חִישׁ יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי. שָׁם עַל שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי אֶעֱבֹד גַּם אָנֹכִי אֶעֱבֹד, אָשִׁיר, אֶשְׁאַף רוּחַ אוּלַי יָשׁוּב כּוֹחִי.   אֲוִיר אַרְצֵךְ, חַיֵּי נֶפֶשׁ יָעִיר בִּי הִגָּיוֹן מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ אֶרְאֶה בְּחִזָּיוֹן. אֶשְׁכַּח עֻצְבִּי, תּוּגַת נַפְשִׁי עַל תִּקְווֹתַי כָּלוּ יָמִים טוֹבִים, חַיֵּי שֶׁקֶט נֶגְדִּי עוֹד יִצְהֲלוּ.   אַיֵּךְ, אַיֵּךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָּיו נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה! שמש אביב נטה ימה עד לקצות שמים. זיו חכלילי הוצק שמה תאוה לעינים. סביב תשלוט שלות השקט- עלה בל יתעורר! על ראש גבנון בדד דומם יושב לו המשורר. מה-נעמת תור האביב- הודך מי ישמיע? תקות אנוש כי תבאנה- יום אל יום יביע. רוח נואש ישוב יחי, יחשוב רוב מחשבות, ישכח מורך רפיון גוו, ישאף אך נשגבות. אשכח עצבי תוגת נפשי על תקוותי כלו. ימים טובים, חיי שקט, נגדי עוד יצהלו. איך, איך אדמת קודש רוחי לך הומיה! לו גם את, גם אני יחדיו X2 נשוב עוד לתחיה.

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: מרדכי צבי מאנה
לחן: עממי
כתיבה: 1886

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה
עַד לִקְצוֹת שָׁמַיִם
זִיו חַכְלִילִי הֻצַּק שָׁמָּה
תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.
 
סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט
עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר,
עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן בָּדָד, דּוּמָם
יוֹשֵׁב לוֹ הַמְּשׁוֹרֵר.

סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט
הַס, קוֹל מַשַּׁק כָּנָף
רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבַר
יִגַּע גַּם כָּל עָנָף.
 
הִיא, חֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר,
זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת
שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מַעְלָה
תֶּחֱצֶה יָם הַתְּכֵלֶת.

מַה נָּעַמְתָּ, תּוֹר הָאָבִיב!
הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?
תִּקְווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָּבֹאנָה
יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ.
 
רוּחַ נוֹאָשׁ יָשׁוּב יֶחִי
יַחְשֹׁב רֹב מַחְשָׁבוֹת
יִשְׁכַּח מֹרֶךְ, רִפְיוֹן גֵּווֹ
יִשְׁאַף אַךְ נִשְׂגָּבוֹת.

הָהּ, מִי יִתֵּן כַּנְפֵי יוֹנָה
לִי, גַּם לִי תּוֹלֵעָה
אוֹ כְּאָדָם לוּ רַק חָפְשִׁי
אֵשֵׁב אוֹ אֵצֵאָה.
 
אָז אָעוּפָה, אֶסַּע קֵדְמָה
שָׁם שָׁר, מֵת הַלֵּוִי
שָׁם עַל שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי
חִישׁ יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי.

שָׁם עַל שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי
אֶעֱבֹד גַּם אָנֹכִי
אֶעֱבֹד, אָשִׁיר, אֶשְׁאַף רוּחַ
אוּלַי יָשׁוּב כּוֹחִי.
 
אֲוִיר אַרְצֵךְ, חַיֵּי נֶפֶשׁ
יָעִיר בִּי הִגָּיוֹן
מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ
אֶרְאֶה בְּחִזָּיוֹן.

אֶשְׁכַּח עֻצְבִּי, תּוּגַת נַפְשִׁי
עַל תִּקְווֹתַי כָּלוּ
יָמִים טוֹבִים, חַיֵּי שֶׁקֶט
נֶגְדִּי עוֹד יִצְהֲלוּ.
 
אַיֵּךְ, אַיֵּךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ
רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה
לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָּיו
נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!
שמש אביב נטה ימה
עד לקצות שמים.
זיו חכלילי הוצק שמה
תאוה לעינים.

סביב תשלוט שלות השקט-
עלה בל יתעורר!
על ראש גבנון בדד דומם
יושב לו המשורר.

מה-נעמת תור האביב-
הודך מי ישמיע?
תקות אנוש כי תבאנה-
יום אל יום יביע.

רוח נואש ישוב יחי,
יחשוב רוב מחשבות,
ישכח מורך רפיון גוו,
ישאף אך נשגבות.

אשכח עצבי תוגת נפשי
על תקוותי כלו.
ימים טובים, חיי שקט,
נגדי עוד יצהלו.

איך, איך אדמת קודש
רוחי לך הומיה!
לו גם את, גם אני יחדיו X2
נשוב עוד לתחיה.



 פרטים נוספים


גרסת מרדכי צבי מאנה

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה
עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם;
זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה,
תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט,
עָלֶה בַּל יִתְעוֹרָר;
עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן בָּדָד, דּוּמָם,
יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.

מַה נָּעַמְתָּ, תֹּר הָאָבִיב!
הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?
תִּקְוֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָבֹאנָה,
יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ.

רוּחַ נוֹאָשׁ יָשׁוּב יֶחִי
יַחְשֹׁב רָב-מַחֲשָׁבוֹת;
יִשְׁכַּח מֹרֶךְ, רִפְיוֹן גֵּווֹ,
יִשְׁאַף אַךְ נִשְׂגָּבוֹת.

* * * * *

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט
הַס, קוֹל מַשַּׁק כָּנָף!
רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבָר,
יָנַע גַּם כָּל עָנָף.

הִיא הַחֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר,
זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת;
שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מָעְלָה,
תֶּחֱצֶה יַם הַתְּכֵלֶת!

הָהּ, מִי יִתֵּן כַּנְפֵי יוֹנָה
לִי, גַּם לִי תוֹלֵעָה!
אוֹ כְאָדָם לוּ רַק חָפְשִׁי
אֵשֵׁב אוֹ אֵצֵאָה.

אָז אָעוּפָה, אֶסַּע קֵדְמָה,
שָׁם שָׁר מֵת הַלֵּוִי;
שָׁם עַל שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי
חִישׁ יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ
רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה;
אַוִיר אַרְצֵך חַיֵּי נָפֶשׁ,
מַרְפֵּא גַּם לַגְּוִיָּה.

אַוִיר אַרְצֵך חַיֵּי נֶפֶשׁ,
יָעִיר בִּי הִגָּיוֹן;
מַחֲזוֹת נֹעַם, מַחֲזוֹת קֹדֶשׁ,
אֶרְאֶה בְּחִזָיוֹן:

שֶׁמֶשׁ מַזְהִיר הֵאִיר אֶרֶץ,
יַבְרִיק טַל עַרְבָּיִם;
שִׁיר הָאִכָּר בָּרִיא, רַעֲנָן,
נִשְׁמָע מֵאַפְסָיִם.

קוֹל הֶחָלִיל מִשְּׂפַת נָּחַל,
רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר;
קוֹל שִׁיר נָעִים, שִׁירַת עַלְמָה,
שָׁם בִּפְנִים הֶחָדֶר.

עֲלֵי שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי
אֶעֱבוֹד גַּם אָנֹכִי;
אֶעֱבוֹד, אָשִׁיר, אֶשְׁאַף רוּחַ,
אוּלַי יָשׁוּב כֹּחִי.

אֶשְׁכַּח עָצְבִּי, תּוּגַת נַפְשִׁי,
עַל תִּקְוֹתַי כָּלוּ;
יָמִים טוֹבִים, חַיֵּי שֶׁקֶט,
נֶגְדִּי עוֹד יִצְהָלוּ.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ
רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה?!
לוּ גַּם אַתּ ְגַּם אָנִי יַחְדָּו,
נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה! -

שמש אביב נטה ימה
עד לקצות שמיים;
זיו חכלילי הוצק שמה,
תאוה לעיניים.

סביב תשלט שלות השקט,
עלה בל יתעורר;
על ראש גבנון בדד, דומם,
יושב לו המשורר.

מה נעמת, תור האביב!
הודך מי ישמיע?
תקות אנוש כי תבואנה,
יום אל יום יביע.

רוח נואש ישוב יחי
יחשוב רב-מחשבות;
ישכח מורך, רפיון גוו,
ישאף אך נשגבות.

* * * * *

סביב תשלט שלות השקט
הס, קול משק כנף!
רוח צח על פני עבר,
ינע גם כל ענף.

היא החסידה חשרת אבר,
זכת גו כסולת;
שם במחוגה הלאה, מעלה,
תחצה ים התכלת!

הה, מי ייתן כנפי יונה
לי, גם לי תולעה!
או כאדם לו רק חפשי
אשב או אצאה.

אז אעופה, אסע קדמה,
שם שר מת הלוי;
שם על שדמות בר ופרי
חיש יחשך כאבי.

איך, איך, אדמת קודש
רוחי לך הומיה;
אויר ארצך חיי נפש,
מרפא גם לגויה.

אויר ארצך חיי נפש,
יעיר בי היגיון;
מחזות נועם, מחזות קודש,
אראה בחיזיון:

שמש מזהיר האיר ארץ,
יבריק טל ערבים;
שיר האיכר בריא, רענן,
נשמע מאפסיים.

קול החליל משפת נחל,
רועה ישק העדר;
קול שיר נעים, שירת עלמה,
שם בפנים החדר.

עלי שדמות בר ופרי
אעבוד גם אנוכי;
אעבוד, אשיר, אשאף רוח,
אולי ישוב כוחי.

אשכח עצבי, תוגת נפשי,
על תקותי כלו;
ימים טובים, חיי שקט,
נגדי עוד יצהלו.

איך, איך, אדמת קודש
רוחי לך הומיה?!
לו גם את גם אני יחדו,
נשוב עוד לתחיה! -

בחדש האביב, תרמ"ו (1886), ראדושקאוויץ.

מתוך "פרויקט בן-יהודה".


 פרטים נוספים


נוסח "שירי ציון תרע"ז"

[כמו במקור של מאנה למעט:]

[בית שביעי]
הָה! מִי יִתֵּן כַּנְפֵי נֶשֶׁר


 פרטים נוספים
הקלטה היסטורית
ביצוע: שמעון בר
שנת הקלטה: 1963

הוקלט לפסטיבל "אנו נהיה הראשונים - משירי העליות הראשונות".



הקלטות נוספות

פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: מקהלת קול ישראל
עיבוד: יהודה שרת
שנת הקלטה: 12.1962

ניצוח: אריה לבנון



פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: רן אלירן
עיבוד: יחזקאל בראון
שנת הקלטה: 1957


פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: חוג הזמר גורדון
שנת הקלטה: 2011
מקור: התקליטור "שירת רבים - זמר עברי עם נגה אשד וח.ז.ג"
סולניות: ריקי גוטליב ורחל ראובן


פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: חבורת שהם
שנת הקלטה: 2009
נכלל בתקליטור: ציון חמדתי
סולן: אבאל'ה פורמן


פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: מקהלת ותיקי נהלל
שנת הקלטה: 24.1.1963


פתיחה בנגן חיצוני

הקלטת זמרדע
ביצוע: צאצאי מייסדי רחובות
שנת הקלטה: 2005
מקור: התקליטור "רחובות ביהודה"


פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: חבורת שהם
שנת הקלטה: 2000
מקור: תקליטור של חבורת שהם


פתיחה בנגן חיצוני
 הורדה

ביצוע: זמרשת, משתתפי האירוע
שנת הקלטה: 2007
מקור: אתר זֶמֶרֶשֶׁת

הוקלט במכשיר הקלטה ביתי באירוע זמרשת מס' 1, שהתקיים במועצה מקומית אזור, ב-9 בנובמבר 2007.
הובלת שירה וגיטרה: נגה אשד
מנדולינה: עליזה נגר

על השיר

משירי העלייה הראשונה. מילות השיר נדפסו לראשונה בקובץ "כנסת ישראל" (ורשה תרמ"ו, טורים 460-459), אולם מקור הלחן אינו ידוע.

אבנר הולצמן ("הוי ארצי מולדתי: הפגישה עם ארץ ישראל בשירה העברית", בתוך עד הלום: תחנות בספרות העברית [הוצאת כרמל, 2016], עמ' 205 - 206):

אפילו ביאליק, עם כל הביקורתיות שלו, לא עמד בפני קסמו של שיר אחד, והוא "משאת נפשי" [על פי עדויות חבריו ב"ביאליק בוולוז'ין", מאזניים ד' 1935 עמ' 122] . . . מי שיזהה עקבות השפעה כלשהם של "משאת נפשי" על השיר הראשון שביאליק פרסם, "אל הציפור", לא יטעה . . . השיר [משאת נפשי] שבה את ליבם של קוראיו בציוריות הדקורטיבית שלו, במשקלו הטוני סילאבי המתנגן שהיה אז חידוש גדול בשירה העברית, וברגש החם המפעם בו, ואולם עיקר כוחו נובע מן הסיפור האישי הטרגי הנחבא מאחורי חזותו הפסטורלית. מאנה כתב את השיר בחודשי חייו האחרונים, בעת שדעך והלך במחלת השחפת בבית הוריו בעיירה הליטאית רדושקוביץ, והוא בן עשרים ושבע בלבד. זה השיר האחרון שיצא מעטו, והוא כבר לא זכה לראותו מופיע בדפוס. בעודו אחוז אימת מוות הוא נאחז בכל קש, ולכן התרגש מאוד למקרא מאמר שפורסם בפברואר 1886 בשבועון "המגיד". המחבר, עורך השבועון, הציע מיזם מקורי, שבמונחי ימינו ניתן לכנות אותו תיירות מרפא לארץ ישראל . . . מאנה נלהב ונרגש מן הרעיון הזה, התייעץ עליו עם רופאיו, והוא שהניע אותו לכתוב את "משאת נפשי". ואכן, בהדרגה מתברר, שהכאב שמדובר עליו בשיר אינו רק כאב ערטילאי של יהודי המתגעגע לציון, אלא כאב ממשי של מחלקה ומצוקה קונקרטית מאוד של איש צעיר הנוטה למות . . . סיום השיר ממזג את מאווייו האישיים של הכותב עם התקוות הלאומיות: "אייך אייך אדמת קודש/רוחי לך הומייה/לו גם את גם אני יחדיו/נשוב עוד לתחייה" . . . הגרעין החווייתי הנוגע ללב ששוקע ב[שיר], של איש צעיר מלא חרדת מוות, מייחד אותו לטובה מרוב רובה של השירה העברית בת זמנו".

גרטלה הורוביץ (בן זאב) (1896-1982), ילידת ראשון לציון, מספרת (מתוך "זכרונותיי מראשון לציון"):

בערב, לאחר עבודה מפרכת בחום הלוהט, אחרי שהיינו מעלים את השקדים על הגג כדי לפזרם לייבוש ולכסותם מפני הטל, היינו מעלים את אחותנו הקטנה חבצלת בּקֻפָּה (סַל), מושיבים אותה לידנו, וכולנו במעגל יושבים על הגג, פנינו מופנים מערבה, נהנים מהנוף הנהדר, משקיעת השמש, מהדמדומים, מהחולות ומן הירק מסביב. רוח השירה שורה עלינו, וכולנו פותחים בשירה, הבוקעת את דממת הערב, והדיה נשמעים למרחקים...

ובתה של גרטלה, ניצה וולפנזון, מוסיפה:

אמי ז"ל סיפרה לי שבאותה הזדמנות היו שרות בעיקר את השיר "משאת נפשי". השורות הראשונות של השיר תאמו לאווירה.


אברהם צבי אידלזון מזהה את הלחן כ"נעימה סלאבית" (ספר השירים [חלק ראשון, תרע"ב 1912] עמ' 116). בבלוג של פרופ' דוד אסף אותר שיר אוקראיני כמקור פוטנציאלי, אך זיקתו ללחן שהתקבל בעברית קלושה. עוד שיר בלחן דומה הוא השיר הצרפתי מהמאה ה-18 Que ne suis-je la fougère. השיר הפך להמנון הקתולי Au sang qu'un Dieu va répandre, ובנוסח אנגלי God of Mercy and Compassio, ואף להמנון כנסייתי של הכנסייה המארונית "ווא חביבי" (האזינו לביצוע פיירוז בערבית).

ביצועים נוספים:

  • ליאור ייני שר את השיר ואחר כך גיל אלדמע מלמד את השיר את מקהלת בית ספר "ניר" מקרית אונו במסגרת הסדרה "רונו שיר" (1970) (תזמון 8:09).
  • השיר נכלל בסדרה "שרתי לך ארצי" פעמיים: כשיר הפותח של התוכנית הראשונה בביצוע חבורת רננים וכן במסגרת התוכנית השנייה בביצוע אופירה גלוסקא (תזמון 40:20). בתוכנית השנייה הוצג השיר ככזה שהיה נפוץ במיוחד בחדרה.

לחנים נוספים לשיר:

  • לחן נוסף שכלל אברהם צבי אידלזון בכרך א' של "ספר השירים" (תרע"ב) [עמ' 52] וזיהה כלחן עממי;
  • לחן לא מזוהה שנדפס ב"קובץ מנגינות ל37 שירים ציוניים" (1906) ושוב ב"אוצר שירי ציון", חלק 1, עמ' 89;
  • לחן לא מזוהה שחגית הלפרין למדה מאמה;
  • לחן מאת היימאן קאהן (בעל הלחן הידוע ל"אם אשכחך" [ציון תמתי]) שנדפס ב"קובץ שירי ציון ושירי עם";
  • לחן מאוחר יותר שחיברה שרה לוי תנאי.

כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
תגיות

העלייה הראשונה   מקהלות   שירים קאנוניים  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם