עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ, יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ. אֱלֹהֵי-אָבוֹת, זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ, לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל נַעֲלֹז וְנָרִיעַ. לַ-לַ-לָה לָה לָה... עַל הָעֵץ שׁוֹשַׁנִּים מַרְהִיבוֹת עֵינַיִם, בָּא יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קְרוּעַ מִכְנָסַיִם. אֱלֹהֵי-אָבוֹת, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שָׁם נָשִׂים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, טְלַאי בַּמִּכְנָסַיִם. לַ-לַ-לָה לָה לָה...על השביל עץ עומד הוא כפוף, גיבע, יהודי לארץ ישראל בדמעות נוסע. אלוהי-אבות, זמן מנחה הגיע, לכשנבוא לארץ ישראל נעלוז ונריע. על העץ שושנים מרהיבות עיניים, בא יהודי לארץ ישראל קרוע מכנסיים. אלוהי אבות, אלי שבשמים, שם נשים בארץ ישראל, טלאי במכנסיים.