עוּרִי שֶׁמֶשׁ בֶּהָרִים הָאֵלֶּה! עַד יִפֹּל עָלֵינוּ אוֹר גָּדוֹל וָרַב! אָנוּ כָּל הַלֵּיל נִרְקֹד לֹא נֵלֵא! הוֹרָה, הוֹרָה לָנוּ – לֹא נִיעַף! בְּאַדְמוֹת הַמְלֵחָה הַדְּקָלִים יָנוּעוּ – חוּלוּ! שָׁם בַּדֶּרֶךְ הַהוֹלְכָה לְאֵילַת. בְּיָטְבָתָה הַבְּרוּכָה יְבוּלִים יָנוּבוּ – חוּלוּ! שָׁם בַּדֶּרֶךְ הַהוֹלְכָה לְאֵילַת. הוֹ, יָטְבָתָה! אַתְּ בֵּיתֵנוּ לָנוּ – אוֹר וָצֵל בְּלֵב מִדְבָּר! הוֹ, יָטְבָתָה! אַתְּ בֵּיתֵנוּ לָנוּ! עוֹד יוּשַׁר לָךְ, עוֹד יוּשַׁר!עורי שמש בהרים האלה! עד ייפול עלינו אור גדול ורב! אנו כל הליל נרקוד לא נלא! הורה, הורה לנו – לא ניעף! באדמות המלחה הדקלים ינועו – חולו! שם בדרך ההולכה לאילת. ביטבתה הברוכה יבולים ינובו – חולו! שם בדרך ההולכה לאילת. הו, יטבתה! את ביתנו לנו – אור וצל בלב מדבר! הו, יטבתה! את ביתנו לנו! עוד יושר לך, עוד יושר!

מספר חוקר הזמר העברי נחומי הרציון על סמך ידע אישי:

השיר נכתב ליום העליה לקרקע של קיבוץ יטבתה, קרי - ליום האזרוח של ההתנחלות עין ע'דיאן ב-23 בדצמבר 1957. עמנואל זמיר ירד לערבה עם להקתו והשמיעו השיר. הוא מושר שם עד היום בחגים ובאירועים.

מידע נוסף על השיר - ר' באתר "שירה עובדת".