השבועה

אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר פֹּה הוֹשַׁטְנוּ יָדַיִם, כָּרַתְנוּ בֵּינֵינוּ בְּרִית נֶפֶשׁ וָדָם. עֵדָה הִיא הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם – כָּמוֹהָ לָנֶצַח דְּבָרֵנוּ קַיָּם. וְאִם גַּם תּוֹסֵפְנָה יָדַיִם לִפְשֹׁעַ, וְאִם פִּי שִׁבְעָה גַּם יִגְדַּל הַמַּכְאוֹב, אֲנַחְנוּ נוֹסִיף לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ, בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם נֵלֵךְ עַד הַסּוֹף!אנחנו אשר פה הושטנו ידיים, כרתנו בינינו ברית נפש ודם. עדה היא השמש אשר בשמיים – כמוה לנצח דברנו קיים. ואם גם תוספנה ידיים לפשוע, ואם פי שבעה גם יגדל המכאוב, אנחנו נוסיף לחרוש ולזרוע, בתלם, בתלם נלך עד הסוף!

ציונה קיפניס למדה את השיר מאביה, דב יזרעאלי.

אורה בן יוסף למדה את השיר בקיבוץ יפעת כשעדיין נקרא "קבוצת השרון". היא מספרת על סמך דברים ששמעה בשנים האחרונות כי השיר נכתב כתגובה לשיר "השבועה" של פועלי ציון.

מקור: "שירי עבודה ומולדת קובץ שני", מרכז לתרבות והסברה, עמוד 5