יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ יִפְנֶה וְיֵלֵךְ, דּוּמִיָּה מִשְׂתָרֶרֶת בְּחֶדֶר אָפוּר; אִמָּא לוֹחֶשֶׁת "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם", לוֹחֶשֶׁת-רוֹחֶשֶׁת בְּלֵב שָׁבוּר. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, קַבֵּל תְּפִלָּתִי וַעֲשֵׂה כָל צָרְכִּי; הַזְמֵן פַּרְנָסָה לִי, הָרֵם אֶת קַרְנִי, הַשֵּׁם אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. קָדְרוּ הַשָּׁמַיִם, בָּאִים עֲנָנִים, הַלֵּב יְפַרְפֵּר בְּיָגוֹן וּבְצַעַר; רַק אֵי-שָׁם בַּחֶדֶר, בְּקֶרֶן זָוִית בְּקוֹל קַר וְיָבֵשׁ יְצַרְצֵר הַצְּרָצָר.יום שבת קודש יפנה וילך, דומיה משתררת בחדר אפור; אמא לוחשת "אלוהי אברהם", לוחשת-רוחשת בלב שבור. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, קבל תפילתי ועשה כל צרכי; הזמן פרנסה לי, הרם את קרני, השם אלוהי יגיה חשכי. קדרו השמים, באים עננים, הלב יפרפר ביגון ובצער; רק אי-שם בחדר, בקרן זווית בקול קר ויבש יצרצר הצרצר.

מקור: "חיים בנציון אילון-ברניק: היה היה מעשה - שירים, סיפורים, מסורות, מנהגים, הנהגות, בדיחות, פתגמים, אמונות תפלות, פרפראות, חידות", פולקלור, תש"ו 1946, עמוד 80