במקומותינו יש בית דין (תרגום אלתרמן)

בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ יֵשׁ בֵּית-דִּין שָׁחֹר הוּא וְכָבֵד, נִשְׁמַת אֶבְיוֹן שָׁם תֵּרָמֵס לְלֹא עָווֹן וָחֵטְא. לְאַט גּוֹוֵעַ שָׁם הַדַּל בְּלִי בְּכִי וּצְעָקָה, רַק אֲנָחָה שָׁם תַּעֲלֶה וּבִדְמָמָה תִּשְׁקַע. שָׁם הַמְּנַצֵּל וְתַלְיָנָיו, שָׁם אֵין מִשְׁפָּט וָחֹק, הָעֲבָדִים – לְהִכָּנַע, הָעֲבָדִים – לִשְׁתֹּק. שׁוֹתְקִים אֲנַחְנוּ, אַךְ הַדָּם זוֹעֵק וְלֹא יֶחְדַּל, אַתֶּם תַּרְגִּישׁוּ בִּבְשַׂרְכֶם אֶת קִלְלַת הַדַּל. אֲנַחְנוּ עֵדֶר מְעֻנֶּה קָרוּעַ וְנִרְדָּף, בַּבַּיִת אֵין שִׂמְחָה לַלֵּב וְלֶחֶם אֵין לַטַּף. הַקְשִׁיבוּ נָא הַתַּלְיָנִים, עוֹד בּוֹא יָבוֹא הַקֵּץ, וְזַעֲקַת הָאֶבְיוֹנִים הַחוּצָה תִּתְפָּרֵץ.במקומותינו יש בית דין שחור הוא וכבד, נשמת אביון שם תרמס ללא עוון וחטא. לאט גווע שם הדל בלי בכי וצעקה, רק אנחה שם תעלה ובדממה תשקע. שם המנצל ותלייניו, שם אין משפט וחוק, העבדים – להיכנע, העבדים – לשתוק. שותקים אנחנו, אך הדם זועק ולא יחדל, אתם תרגישו בבשרכם את קללת הדל. אנחנו עדר מעונה קרוע ונרדף, בבית אין שמחה ללב ולחם אין לטף. הקשיבו נא התליינים, עוד בוא יבוא הקץ, וזעקת האביונים החוצה תתפרץ.

הטקסט מתוך המחזה "האורגים". במחזה השיר מופיע פעמיים: במערכה השנייה (עמ' 46 עד 48 בתרגום ברנר) מקריא אותו מוריץ ייגר, איש צבא מחיל המילואים, כשיר שלא ידוע מי חיברוהו. לפי ההוראות, "הוא קורא הברה הברה לבדה, כתלמיד הלומד את מלאכת הקריאה, ובנגינה לא נכונה, אבל ברגש חזק ועמוק. בקולו נשמע גם ייאוש וכאב, גם כעס ובוז, גם צמאון לנקמה". לקראת סוף המחזה, במערכה השלישית (עמ' 75 - 76 בתרגום ברנר) מתממש המרד, ואז שר את השיר בקר, ש"קם בינתיים ונותן אות בלי אומר להתחיל בשירה, הוא מתחיל ראשון ואחריו גם חבריו". בעל בית המרזח מבקש תחבולות לעצור בעד השירה, אבל ללא הועיל, וזיגנר תוקע אגודל באזניו ויוצא במרוצה. עם הבית הבא מתנשאים האורגים ממקומותיהם ויוצאים החוצה אחרי וויפיו, ובקר שהזמינו אותם לזה בסימנים שונים".

מתיאור זה עולה שהשיר זומר עם מנגינה במערכה השלישית, אך המוסיקה של וולפה מאוחרת יותר.

אריה אורי יליד 1924 (בהקלטה של ארכיון הצליל הלאומי בפני יעקב מזור בשנת 1991, תזמון 1:51:00) מעיד כי השיר הי ברפרטואר מקהלת שפיים שם שרה אחותו כשהוא היה עדיין תלמיד בית ספר.

כתב לנו עודד גורן (דברים שמסר לזֶמֶרֶשֶׁת ביוני 2011):

את השיר הזה למדתי בסביבות 1952-1953 בסמינר מדריכים של תנועת הנוער העובד (אז עוד היה רק "העובד") באפעל. השיר והמנגינה השאירו בי חותם כבד ועמוק. לא זכור לי מי לימד את השיר שהוא בעצם הדבר היחיד הזכור לי בבהירות מסמינר זה. כל היתר (מטריאליזם ואידיאליזם וכו') מעורפל לחלוטין...

השיר הוא קשה במילותיו ועוד יותר קשה ללמוד וללמד את המנגינה. מצאתי את עצמי פעמים רבות מזמזם ומהמהם אותו לעצמי. כל ניסיונותיי לאתר מישהו שמכיר את השיר עלו עד היום בתוהו. באופן מקרי עלה בדעתי היום לחפש את המשפט "במקומותינו יש בית דין" באמצעות "גוגל", והנה אני כותב לכם נפעם ונרגש.

ומשלים יואל הוד (מאי 2019):

גם אני למדתי את השיר באפעל. התגייסנו כהכשרה של המחנות העולים בסוף 1952 ובשנה הזאת הייתי באיזה סמינר. את השיר לימד תיאו בלוך מגבעת ברנר. הוא סיפר שהשיר קשור באיזה מרד כלשהו של פועלים בגרמניה.

במנגינה השתמשתי בהתכנסויות ליום השואה, לפעמים ביחד עם הקראת מילים של בית אחד. אני זוכר את כל המילים מאז אפעל.

לשיר תרגום נוסף מאת יוסף חיים ברנר.