הקטן
גופן
הגדל
גופן
אל תיתנו להם רובים
בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד, פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי. פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט... קַר לִי לְבַדִּי. עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה. עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת. הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה. הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד. הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ. יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ. אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ?.. וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם-חַיָּל הָיִיתִי, הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח! זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז. לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת... אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז? עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם, רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה. חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה. הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת, כְּיַלְדֵי בֵּית-סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג. חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק. מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד, סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל – הֵי רַגְלַיִם-לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת, הֵי נֵלֵכָה-לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל – וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי... עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ! אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ?.. לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה?! וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת. מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה. לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם. כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת. בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם, אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת. עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ – הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים. רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ, רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים! וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ. שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה, שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט. וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט. וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה... לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם... אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים. אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!בואי נא אחות ושבי לך כאן מנגד, פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי. פה, בבית זה, מתים כל כך בשקט... קר לי לבדי. עוד גדול הלילה. המנורה צהבהבת. את עצי הגן הרוח מניעה. עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת. היא טובה כמוך, אחות רחמנייה. היא חיבקה אותי כמו הייתי ילד. היא אמרה לי – בכה מעט, אל תתבייש. ילדך יתום ואשתך אומללת ואתה תינוק בן ארבעים ושש. אחותי, הלוא ידעת ודאי, הגידי למה החולים נראים קטנים כל-כך?.. ואני הלוא אדם-חייל הייתי, הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח! זה היה מכבר, העת אמנם חולפת. את בגדי השרד איני לובש מאז. לי השאירו רק מדליה ושחפת... את יודעת מה זאת התקפה של גז? עוד אזכור, אחות – שמים לא שמים, רוח מתגלגלת על שטיחי קמה. חודש מאי היה. נאה מכל המאיים שידעה אי-פעם אימא-אדמה. הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת, כילדי בית-ספר שקיבלו יום חג. חיילים זקנים התירו המחגורת והריחו יחד שמש וטבק. מן הראש הסירו את כובעי הפלד, סלסלו שפם וסלסלו בקול – הי רגליים-ליים, דרך מצלצלת, הי נלכה-לכה עד אשר ניפול – ובמנגינות פרחו עצי תפוח ואימי שלי צבטה את לחיי ועל השדות התגלגלה הרוח וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי... עוד אזכור, אחות – פתאום... פתאום לפתע באה האימה, ידענו את ריחה! אימא צעקה – מדוע התחבאת?.. למה זה, ילדי, לבשת מסכה?! ונפרוץ קדימה. אל המערבולת. מסכות הגז השוונו זה לזה. לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלושה גדולים דקרתי בחזה. כל חייל כאילו לא זימר אף פעם. כל חלל כאילו השתומם למות. באדי המות, בפצצות הרעם, איש אחיו רצח מפחד ותמימות. עוד אזכור אחות – כי לא צרך לשכוח – הם היו כמוני. הם היו טובים. רק אסור היה אותם לקרב לשלוח, רק אסור היה לתת להם רובים! וכעת – הנה. המלחמה איננה. המנורה צהבהבת. ואני ואת. שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה, שם הרגו אותי לאט. לאט-לאט. והכול נשכח. ופה מתים בשקט. והמוות פה צנוע ומנומס. רק אני יודע – ראתי יורקת עוד את השנאה, הרצח והגז. רק אני יודע שבמערבולת בהיותי פתאום אחר, איום כזה... לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלושה גדולים דקרתי בחזה. אחותי, עוד רגע. שני בנים לי. שניים... אהבתים מאוד. לבותיהם טובים. אך בבוא היום... למען השמים, אל תיתנו להם רובים!

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: נתן אלתרמן
לחן: סטפן וולפה
כתיבה: 1934

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,
פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.
פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...
קַר לִי לְבַדִּי.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.
אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.
עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.
הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד.
הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ.
יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת
וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי
לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ?..
וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם-חַיָּל הָיִיתִי,
הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח!

זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת.
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז.
לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת...
אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז?

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,
רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה.
חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים
שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה.

הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת,
כְּיַלְדֵי בֵּית-סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג.
חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת
וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק.

מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד,
סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל –
הֵי רַגְלַיִם-לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת,
הֵי נֵלֵכָה-לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל –

וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ
וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי
וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ
וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע
בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ!
אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ?..
לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה?!

וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת.
מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה.
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם.
כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת.
בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם,
אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת.

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –
הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.
רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,
רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.
הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.
שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,
שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.
וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת
עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת
בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!
בואי נא אחות ושבי לך כאן מנגד,
פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי.
פה, בבית זה, מתים כל כך בשקט...
קר לי לבדי.

עוד גדול הלילה. המנורה צהבהבת.
את עצי הגן הרוח מניעה.
עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת.
היא טובה כמוך, אחות רחמנייה.

היא חיבקה אותי כמו הייתי ילד.
היא אמרה לי – בכה מעט, אל תתבייש.
ילדך יתום ואשתך אומללת
ואתה תינוק בן ארבעים ושש.

אחותי, הלוא ידעת ודאי, הגידי
למה החולים נראים קטנים כל-כך?..
ואני הלוא אדם-חייל הייתי,
הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח!

זה היה מכבר, העת אמנם חולפת.
את בגדי השרד איני לובש מאז.
לי השאירו רק מדליה ושחפת...
את יודעת מה זאת התקפה של גז?

עוד אזכור, אחות – שמים לא שמים,
רוח מתגלגלת על שטיחי קמה.
חודש מאי היה. נאה מכל המאיים
שידעה אי-פעם אימא-אדמה.

הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת,
כילדי בית-ספר שקיבלו יום חג.
חיילים זקנים התירו המחגורת
והריחו יחד שמש וטבק.

מן הראש הסירו את כובעי הפלד,
סלסלו שפם וסלסלו בקול –
הי רגליים-ליים, דרך מצלצלת,
הי נלכה-לכה עד אשר ניפול –

ובמנגינות פרחו עצי תפוח
ואימי שלי צבטה את לחיי
ועל השדות התגלגלה הרוח
וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי...

עוד אזכור, אחות – פתאום... פתאום לפתע
באה האימה, ידענו את ריחה!
אימא צעקה – מדוע התחבאת?..
למה זה, ילדי, לבשת מסכה?!

ונפרוץ קדימה. אל המערבולת.
מסכות הגז השוונו זה לזה.
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

כל חייל כאילו לא זימר אף פעם.
כל חלל כאילו השתומם למות.
באדי המות, בפצצות הרעם,
איש אחיו רצח מפחד ותמימות.

עוד אזכור אחות – כי לא צרך לשכוח –
הם היו כמוני. הם היו טובים.
רק אסור היה אותם לקרב לשלוח,
רק אסור היה לתת להם רובים!

וכעת – הנה. המלחמה איננה.
המנורה צהבהבת. ואני ואת.
שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה,
שם הרגו אותי לאט. לאט-לאט.

והכול נשכח. ופה מתים בשקט.
והמוות פה צנוע ומנומס.
רק אני יודע – ראתי יורקת
עוד את השנאה, הרצח והגז.

רק אני יודע שבמערבולת
בהיותי פתאום אחר, איום כזה...
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

אחותי, עוד רגע. שני בנים לי. שניים...
אהבתים מאוד. לבותיהם טובים.
אך בבוא היום... למען השמים,
אל תיתנו להם רובים!


מפנקסה של רותי שפרן

[בבית רביעי]
יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אַלְמֶנֶת

[בבית ששי]
לִי הִשְׁאִירוּ רַק צַלֶּקֶת וְשַׁחֶפֶת
ביצוע: מקהלת קול ציון לגולה
שנת הקלטה: 31.10.1951

הביצוע מתחיל בבית מס' 14 ולאחריו הבתים 10, 11, 13, 17

מתוך "אוצר הזמר העברי" אוסף הקלטות של קול ישראל.



הקלטות נוספות

פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: חבורת שהם
שנת הקלטה: 2000


פתיחה בנגן חיצוני

הקלטת זמרדע
ביצוע: נאוה נחמן
שנת הקלטה: 2009
מקור: אתר זֶמֶרֶשֶׁת


פתיחה בנגן חיצוני

הקלטת זמרדע
ביצוע: חיים אחישר
שנת הקלטה: 13.9.2009
מקור: אתר זֶמֶרֶשֶׁת

כך זוכר חיים אחישר את השיר; החלק הראשון שונה מהמקובל, אך קרוב יותר לתווים המוצגים כאן.



פתיחה בנגן חיצוני

הקלטת זמרדע
ביצוע: עמליה (ויולה) חקל
שנת הקלטה: 5.6.2009
מקור: אתר זֶמֶרֶשֶׁת
על השיר

ביצועים נוספים:


מתוך תוכנית הרדיו "שאלה של טעם" (13.8.1988), כפי שמתועד בכרטסת מאיר נוי השמורה בספרייה הלאומית: המילים פורסמו לראשונה בדו-שבועון "טורים" בתאריך 17.7.1934. הייתה לשיר הקלטה מפי חנה רובינא אך היא נמחקה לבקשת אלתרמן. לא ידועה הסיבה להתנגדותו של אלתרמן. השערה מס' 1: אלתרמן השתייך לקבוצת "יחדיו" שהייתה א-פוליטית, ובעלות הפשיזם שינה את דעתו; השערה מס' 2, השערתו של ראובן קריץ [סופר וחוקר ספרות]: השיר נראה לו פשוט מדיי.


השיר הולחן על-ידי וולפה, ככל הנראה כמה שנים לאחר מכן. עד הלחנתו נהוג היה לקרוא את השיר (ר' מטה עדות מתוך "דבר"). יש הבדלי מנגינה רבים בין הביצועים שברשותנו (אך לכולם בסיס משותף רחב), באוסף מאיר נוי בספרייה הלאומית יש תצלום של כתב יד של התווים, אך כתב היד אינו מזוהה ולא ברור אם זה המקור כפי שכתבו וולפה.


מספרת ורדה ברלין מירושלים, אפריל 2009:

בשיחת טלפון שקיימתי לפני שנים אחדות עם מר רפי אילן ממכון אלתרמן (אוניברסיטת תל-אביב) נאמרו לי הדברים הבאים:

השיר נמנה על שיריו הראשונים של אלתרמן מן השנים 1931-1935, שקובצו מתוך מחברותיו על ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד. הקובץ נקרא "שיריו הראשונים של אלתרמן" והוא הודפס בתשמ"ד.

בקרב המשוררים העבריים הצעירים בשנות השלושים הראשונות רווחה רוח פציפיסטית, ועל קבוצה זו נמנו בין היתר אברהם שלונסקי, רפאל אליעז, לאה גולדברג, ואולי חלפי. תנועה זו קמה בתגובה למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. שלונסקי הנהיג את הקבוצה, וכמשורר צעיר חסה אלתרמן בכנפיו. אברהם שלונסקי גם ערך באותה תקופה את כתב העת "טורים", ובגליון לכבוד פורים בשנת 1934 פורסם השיר. ואכן, יש בשיר רמזים למאורעות המלחמה, כולל הניסיון הגרמני לשימוש בגז בחזית הגרמנית-צרפתית, ותוצאות השימוש הזה היא השחפת עליה מדבר השיר.

אליהו מייטוס כלל את השיר באנתולוגיה שהוציא ב-1938, "משירתנו החדשה", ב'הוצאת "כִּנּוּס" שעל-יד 'דביר" בע"מ'. [כך על-פי שער הספר. תודה לגולש עודד עירון - זֶמֶרֶשֶׁת]

אלתרמן המבוגר יותר לא אהב את השיר ואת רוחו הפציפיסטית. בתוקף הנסיבות בארץ ומאבק היישוב לעצמאות, הוא הצטרף להגנה וכתב בשבחו של הפלמ"ח. בערוב ימיו אף היה איש ארץ ישראל השלמה.

מתייחס לדברים אלישע פורת, ספטמבר 2010:

השיר נכתב עם מותו של אחרון החיילים הצרפתיים נפגעי הגז ממלה"ע הראשונה.

אשר ל"מהפך" – משנת 1936 ואילך, חל מהפך גמור בדעותיו של אלתרמן, והוא התגייס לכל חייו למען כוח המגן העברי. המהפך בדעותיו נגרם בשל שלושה אלו: המרד הערבי של תרצ"ו תרצ"ט, 1936 - 1939, מלחמת ספרד האכזרית והנוראה והאיום המפחיד של התפשטות הפשיזם באירופה.

ומוסיף:

ב"דבר", מיום 27 בדצמבר, 1934, נדפס בכותר 'הלזה יקרא נשף "משמרת צעירה"', עמ' 3, חתום "ברכה", כנראה ברכה חבס, התיאור הבא:

מה מגוחך ועלוב היה כל זה! מגוחך עד לכאב יצלצלו במסיבה זו תחנוני הקריינית: 'אל תיתנו להם רובים'... שיר זה, אשר לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא "אבא נלחם לחופש" – לא נפקד כמובן, מקומו גם כאן. הזמרת חנה קיפניס שרה... [...] אין הכוונה בזה לפסול את שיריו של אלתרמן ואת זִמרת חנה קיפניס וריקודים עממיים....

מסתבר שבהנהגת מפא"י היתה התנגדות עזה לשיר. אך עם זאת הם הכירו בכוחו הכובש ובאהבת הנוער אליו... מדהים!

מספרת אורית ברנר, מאי 2009:

חברתה של אמי ז"ל, זהרה גנני-כרמי תבדל"א, בת כפר-ויתקין לשעבר ותושבת גן יבנה כיום, סיפרה על הֶקשר פוליטי קשה של שיר זה, אשר גרם למהומות ולמחלוקות אצלם בכפר-ויתקין בפרט וביישוב העברי דאז בכלל, בין אלה הדוגלים בשימוש בנשק ובכוח, לבין השוללים זאת.


עוד על השיר:

  • ערך השיר בוויקיפדיה העברית
  • מאמרו של אלישע פורת על השיר, באתר נתן אלתרמן
  • דויד ברוזה הלחין את הטקסט מחדש וביצע אותו בשנת תש"ן (1991) במסגרת אלבומו "נשיקה גנובה".

כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.

תווים

בתווים ניתן למצוא את הלחן שהושר בתנועות הנוער ושמבצעות חבורת שהם עם מספר שינויים, וכן חלק של מלודיה נוספת שלא ברור אם הושרה באותה תקופה.

את התווים, שנלקחו מאוסף מאיר נוי במחלקת המוסיקה שבספרייה הלאומית בירושלים, מסרה לנו ורדה ברלין. אורי יעקובוביץ' מזהה את כתב-היד ככתב ידו של מאיר נוי בעצמו.



תגיות

שלום   מקהלות   יום הזיכרון   צבא  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם