השושנה

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שָׁמָּה מִתְגּוֹלֶלֶת שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינַיִם, נֶהְדֶּפֶת מִסַּעַר עָלֶיהָ נוֹבֶלֶת, שׁוֹכֶבֶת פֹּה מִיּוֹמַיִם. וְהִיא מִתְחַנֶּנֶת לְכָל נוֹסֵעַ: "אָנָּא, אִישִׁים, חָנּוּנִי! שִׁמְרוּ צַעֲדֵיכֶם אוֹתִי מִנְּגֹעַ, פֶּן בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְמְסוּנִי! אָנָּא חָנּוּנִי! מֵעָפָר הֲרִימוּנִי, פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלַיִם; בְּיֶדְכֶם שָׂאוּנִי אֶל עֵדֶן גַּנִּי, אֶל גַּן מַחְמַד עֵינַיִם." "בִּרְאוֹתִי בַּגַּן שׁוֹשַׁנָּה נְטוּעָה תִּשְׁתַּפֵּךְ עָלַי נַפְשִׁי וְרוּחִי; גַּם אָנֹכִי הָיִיתִי מְאֻשָּׁרָה כָמוֹהָ נָתַתִּי רֵיחַ נִיחוֹחִי, בְּכֶרֶם הַמֶּלֶךְ הָיִיתִי פּוֹרַחַת רוּחַ צַד שָׁאַפְתִּי, הַחַרְסָה מִמַּעַל בְּקַרְנֶיהָ זוֹרַחַת וְעַתָּה בַיָּד נִקְטַפְתִּי; זֶה קוֹטֵף, זֶה חוֹמֵס, זֶה טוֹרֵף, זֶה רוֹמֵס, מֵאָז לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ, גַּלְמוּדָה שׁוֹכֶבֶת, מִמָּטָר נִרְקֶבֶת, נִרְקֶבֶת עַד אֵין בִּי כֹחַ". בְּעוֹד הַשּׁוֹשַׁנָּה מַר תְּיַלֵּלָה עַל אָבְדַן תִּפְאֶרֶת פְּרָחֶיהָ, וְהִנֵּה מַלְאַךְ יָי נִצָּב בַּמְּסִלָּה, מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵלֶיהָ. – "מִי אַתְּ, עֲנִיָּה, מִי אַתְּ, אֻמְלָלָה? אֵיפֹה הָיִית עַד כֹּה? מָתַי נִקְטַפְתְּ, יַד מִי בָךְ חָלָה, וְעַתָּה מַה לָּךְ פֹּה?" וַתַּעַן הַשּׁוֹשַׁנָּה בְּקוֹל מַר כַּלַּעֲנָה: – "אוֹי לִי כִּי יָרַדְתִּי שְׁאוֹלָה, מִצִּיּוֹן אֲנִי, יְהוּדָה שְׁמִי, וְעַתָּה הִנְנִי בַגּוֹלָה." "לִפְנֵי שְׁנוֹת אַלְפַּיִם הָיִיתִי בְרוּכָה בַּמְּלָכִים הָיִיתִי הַגְּבֶרֶת: בְּיָדִי אָז שַׁרְבִיט הַמְּלוּכָה עַל רֹאשִׁי - כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת, מְלָכִים מָשַׁחְתִּי מִגֶּזַע יְהוּדָה, וְאַהֲרֹן – כֹּהֲנֵי אֵל, וְעַתָּה נִשְׁאַרְתִּי שְׁכוּלָה, גַּלְמוּדָה, וְאֵין לִי מוֹדָע וְגוֹאֵל! לִסְפָרַד נִגְלֵיתִי, לְדָתָם נִקְרֵאתִי, בְּקִנְאַת הַדַּת אֲכָלוּנִי, הִרְבּוּ חֲלָלַי, זְקֵנַי וְעוֹלְלַי, עַד כִּי כָלָה גֵּרְשׁוּנִי!" כַּשּׁוֹשַׁנָּה בַצִּיָּה נִדְמֵית בַּת-יְהוּדָה, בָּרֶפֶשׁ נִרְמָסִים פְּרָחַיִךְ; בְּזוּיָה אַתְּ, שְׁבוּיָה, טְרוּפָה, גַּלְמוּדָה, אֵין מִי יְרַחֵם עָלַיִךְ. אָבַדְתְּ עַמֵּךְ, אָבַדְתְּ עֻזֵּךְ, אָבַדְתְּ אַף נֶצַח וָחַיִל; אַךְ אֱמוּנָתֵךְ הִיא תִקְוָתֵךְ בְּאֹרֶךְ אִישׁוֹן הַלַּיִל. זַעֲקִי לֶאֱלֹהַיִךְ עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ, חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה, וִיחַדֵּשׁ יָמַיִךְ כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְּרִנָּה.על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים, נהדפת מסער עליה נובלת, שוכבת פה מיומיים. והיא מתחננת לכל נוסע: "אנא, אישים, חנוני! שמרו צעדיכם אותי מנגוע, פן ברגליכם תרמסוני! אנא חנוני! מעפר הרימוני, פן אהיה למרמס רגליים; בידכם שאוני אל עדן גני, אל גן מחמד עיניים." "בראותי בגן שושנה נטועה תשתפך עלי נפשי ורוחי; גם אנוכי הייתי מאושרה כמוה נתתי ריח ניחוחי, בכרם המלך הייתי פורחת רוח צד שאפתי, החרסה ממעל בקרניה זורחת ועתה ביד נקטפתי; זה קוטף, זה חומס, זה טורף, זה רומס, מאז לא מצאתי מנוח, גלמודה שוכבת, ממטר נרקבת, נרקבת עד אין בי כוח". בעוד השושנה מר תייללה על אבדן תפארת פרחיה, והינה מלאך יי ניצב במסילה, ממרום שולח אליה. – "מי את, ענייה, מי את, אומללה? איפה היית עד כה? מתי נקטפת, יד מי בך חלה, ועתה מה לך פה?" ותען השושנה בקול מר כלענה: – "אוי לי כי ירדתי שאולה, מציון אני, יהודה שמי, ועתה הנני בגולה." "לפני שנות אלפיים הייתי ברוכה במלכים הייתי הגברת: בידי אז שרביט המלוכה על ראשי - כתר תפארת, מלכים משחתי מגזע יהודה, ואהרון – כוהני אל, ועתה נשארתי שכולה, גלמודה, ואין לי מודע וגואל! לספרד נגליתי, לדתם נקראתי, בקנאת הדת אכלוני, הרבו חלליי, זקני ועולליי, עד כי כלה גרשוני!" כשושנה בצייה נדמית בת-יהודה, ברפש נרמסים פרחייך; בזויה את, שבויה, טרופה, גלמודה, אין מי ירחם עלייך. אבדת עמך, אבדת עוזך, אבדת אף נצח וחיל; אך אמונתך היא תקותך באורך אישון הליל. זעקי לאלוהייך עד ירחם עלייך, חכי עד יקבצך ציונה, ויחדש ימייך כימי עלומייך ולירושלים תשובי ברינה.

מקור: "ספר המועדים. כרך ח: ימי מועד וזיכרון", דביר, תשט"ז, עמוד יג

מקור: "קובץ מנגינות ל37 שירים ציוניים בעברית, שרגונית, גרמנית ופולנית", ציון, נדבורנה, 1906, עמוד 24-25

 תווים של הנוסח היידי המקורי

מקור: "אוצר נגינות ישראל כרך 9; Thesaurus of Hebrew Oriental Melodies: Folk Songs of the East European Jews", Friedrich Hofmeister, Leipzig, 1932

התווים כתובים מימין לשמאל.

מקור: "מנצח בנגינות", דפוס אברהם צבי קאצינעלינבויגען, וילנה, תרמ"ג 1883