דברי הפתיחה באירוע (שכתבה וקראה
נגה אשד):
כבר משירי הפתיחה, וגם מאלה שיבואו – אפשר לחוש את הרוח החזקה של חגיגות ה-70, ואִתָּן את ציוּן 140 שנה לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל (מה שמחוץ לאולם הזה נהוג לשכוח..).
כשהיינו בני עשר ואילך שרנו בדבקות, עד היום – "איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם". מה, לעזאזל, עבר לנו בראש – ילדים, נוער, כששרנו את זה.
כלום לא עבר לנו בראש. היום עובר לנו בראש.
הגוף הדרוך והנרגש של אנשים צעירים, של ארץ צעירה, הדם החם של רעיונות גדולים, של מעשים גדולים – כל אלה ממלאים את השירים, והשירים הם שנושאים את הרוח ההיא, את הלהבה ההיא שהיא נפשנו, שאנחנו נאחזים בה – שלא תדעך, שלא תכבה.
השירים שאתן ואתם בחרתם הם מצעד של אותות ומופתים:
איך נופל וקם עם, איך נבנית וקמה מדינה, איך יש אדמה, ודם, ומורשת עתיקה וקרובה,
ונשמת היחיד. ושאלות, והבטחות, ואהבה עצומה למקום הזה, ודאגה עצומה,
והוכחה שלא איבדנו כל אשר יקר היה. השירים הם העֵדים החיים שלנו.
וגם כאן, בַּבֹּקר הזה, בסביון, אנחנו זוכרים את ריח הלילה – ריח הזבל, ניחוח חציר."
(השיר שבא מייד אחר-כך: מקום מס' 37, שדות שבעמק)
הפעם: